שיחת הטלפון שמשנה הכל- או רגע בחיה של דולה

הרגע הזה, שהיא מתקשרת. אני שומעת בקול שלה. בנשימות. באנחה.
"משהו מתחיל".. (אני בתוכי אומרת לעצמי: אני יודעת. מקשיבה לך גם בלי שתגידי)

הרגע הזה שבו אני חושבת שעתיים ו-10 שעות ו- 12 שעות וגם 24 ו- 48 שעות קדימה… כדי לשריין ולדאוג לאהובים עלי.
סידור לבנות, אוכל במקרר, מי אוסף ומי מחזיר.. כי לידות הן כאלה, אין לדעת תוך כמה זמן ומתי יקרו..

הרגע הזה בו אני מזכירה לה ומחדדת את כל מה שדיברנו עליו מבעוד מועד.
מזכירה לה איך לנשום ולזוז. מה לקחת. בודקת איתה איך ומה נכון לה. עכשיו, כשהגענו לרגע האמת.
מחזקת אותה ומציגה לה מראה של הכוחות הטמונים בה.

הרגע בו אני שולחת יד לתיק, (זה שיולדות קוראות לו תיק הקסמים) כדי לוודא שוב, בפעם המיליון, שהכול שם.
כל פרט ופרט שאולי, ברגע האמת, יהווה המענה והפתרון לאתגר שבדרך.

הרגע בו אני שולחת גם הודעה לבעלה, לחזק גם אותו ולוודא שהוא שם בשבילה וזוכר איך.
לוודא שהם מרגישים בנוח לקרוא לי בכל שעה ובכל מצב.

הרגע בו אני מתבוננת גם פנימה ומייחלת לזכות להיות עבור היולדת שלי כל מה שאוכל וידרש שאהיה.

הרגע בו הכל הופך דרוך ומחודד יותר, מחכה ל"בואי" שלה…

אין על הרגע הזה.
שתופס אותי בכל פעם בשעה אחרת, מבלי התרעה או הודעה מוקדמת

שמאלץ אותי לבחור בכל פעם מחדש במקצוע שלי.
לעשות את הדבר הזה שאני כל כך אוהבת.
ללוות יולדות ולידות.

תודה על הרגע הזה.
תודה על זה שהוא חוזר כל פעם מחדש.

אוהבת את העבודה שלי.

השארת תגובה